<h1>ספר הנייר הלכ' חוה"מ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד, כגון מקומות הרגילין להעביר אמת המים הנדלת ממים חיים ורגילין להשקות בזמן קבוע כל אחד אמו' מותר להשקות.
רמ"ק. עושין כל צרכי רבים במועד. מקוה שנמצא חסר משלימין אותו. דנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד, עושין כל צרכי המת במועד, ואף מביאין קורות ונוסרים נסרים ארון בצנעא ואם הוא אדם חשוב עושין בשוק.
<h2>דף ז.</h2>
כותל גינה שנפרץ נותן בו צרורות ואבנים ואינו טח בטיט, אבל כותל חצר בונה כדרכו. ע"כ דברי הה"ג.
<h2>דף ח.</h2>
אסור לאדם לספוד על מתו ל' יום קודם הרגל בעניין שיהא עצב בהכנס הרגל אלא יסיר הדאגה ויכוין לשמוח. סעודת מילה מותר לעשותה בי"ט. מותר לגלח זקנו סביב הפה במועד משום מאוס ולחוף ולסרק ראשו מותר.
<h2>דף ח:</h2>
אין נושאין נשים במועד בין בתולה בין בעולה ולא מיבמין, אבל מחזיר הוא גרושתו. והטעם מנישואין כדי שלא ימתין כל אחד לישא אשתו בחול המועד מפני הפנאי ונמצא בטל מפריה ורבייה. ועוד דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב, היכי דמי הדיוט, כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת. מאי מכליב שיני כלבתא או מחייך תפירתו. סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו אבל חמרא דאריסא לא. ושרי לסרוקי סוסיא ומיבני אקרופיטא ולמיבני איצטבא ולהקיז דם לבהמה וכל שכן ברזל הסוס שמותר לתת ברגליו. המפתח והציר והמנעול והצנור שנשברו מתקנן במועד והוא שלא יכוין. והקיבולות מקבלין במועד כדי לעשות אחר המועד ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ולתקוני חביתא דחמרא בחול המועד מותר כר' יוסי. ולבצור כרמיו אסור דיכול להמתין אחר המועד. ובמקום שבצרו כל סביביו מותר הלא הוא דבר האבד. גם קוצצין עצים לצורך המועד. ומעקר כתנא שרי. ומכניס אדם פירותיו מן השדה שלא יגנובו, ושולה פשתנו מן המשרה. וכן להביא כלים מבית האומן אף שלא לצורך המועד שלא יגנובו. חנות הפתוחת ליסטיו, פותח ונועל כדרכו, והפתוח לר"ה פותח אחת ונועל אחת. ועי"ט האחרון של חג פותח ומוציא פירות. אקמפיתא, מרציר בלעז, שרי למיזל בשוקא ולזבוני תבלין ומיני בשמים.
<h2>דף י:</h2>
פרגמטיא כל שהוא אסורה, ובדבר האבד מותר. איזהו דבר האבד, כגון ספינות שבאין מרחוק ומבקשין לצאת או אורחת סוחרים הרי זה מותר למכור להם כל דבר ולקנות מהם. בירושלמי א"ר בון אגרא וקרנא קרן הוא אי ידיע דאי לא מיזדבן והיא פחית מקרנא מזדבן ואי לא לא מזדבן. מכאן משמע דאין קרוי דבר האבד אלא א"כ פוחת מן הקרן אם ימתין לאחר המועד. אבל בשביל למוכרה עתה ביוקר אסור. אמנם אם מוכר הוא כדי שיהא לו מעות בריוח להוצאת י"ט מותר, דגרסינן בירושלמי ר' יוסי ור' אליעזר הוו מפקדי לר' אושעיא דהוה פריש מלמזבן אמרו ליה אי את ידע דאת מזבן וחצא דינור מזדכא לך ואת אתי למשתי גבן זיל זבין, ואי לא לא תזבין. ר' יונה ציידה הוה ליה ציפרין אתא שאיל לרב הונא מהו למזבן במועדא א"ל שרי דמיחדי את במועדא דאת שתי קונדיטון עמנא.
ה"ג. ת"ר את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ובפרק אין דורשין מוכיח מכל מלאכה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. תניא אידך את חג המצות תשמור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי עצור ממלאכה אף ששי עצור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף שישי עצור ת"ל השביעי השביעי עצור ואין ששי עצור, הא לא מסרה הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם ואין בו קרבן מוסף, כגון תענית צבור וט' באב קורין ג', ושאין בו בטול מלאכה ויש בו קרבן מוסף, כגון ראשי חדשים וחול המועד קורין בתורה ארבעה, מדקמדמי חול המועד לר"ח, מהכא משמע דשרי למיעבד מלאכה בחול המועד מאי דשרו רבנן, ומאי שרו רבנן, היכא דאיכא פסידא, או אין לו מה יאכל. ולא עני דוקא אלא אפילו עשיר דבעי למחצד חיטי או עינבי מארעא מותר, ופרגמטיא דבר האבד, אי נמי לצורך המועד. הגהה. השיב רבי' יעקב על דבר פרגמטיא בחול המועד אעפ"י שאבד אם לא שיקנה אין זה דבר האבד, דלא מיקרי דבר האבד דבר שלא בא לידו עדיין. ואסור לחלוף מעות לקנות זקוקין, והבא להתיר בזדון דברו כנביא שקר, וכל ממון שאינו מתקלקל במכירתו עד יעבור חול המועד שאינו מתאחר למוכרו לא חשיב דבר האבד הן ליקח הן למכור, והמקראות שמביא התלמוד לאסור בעשיית מלאכה אינו אלא אסמכתא בעלמא ולכך חילקו חכמים בין דבר האבד לשאינו אבד.
ועל הלואה בחול המועד כתב רבי' יצחק שר"ת לא היה אוסר דאין זה סחורה וגם מה שמשמע במועד קטן גבי הנהו דבני אקרא דשנוותא דלא שרו אלא משום דבשאר יומי לא משכח להו, ההוא פרגמטיא הוה שנותן להן מעות ביין כדי להרויח אבל בהלואה אינה כעין פרגמטיא ושרי. וכתב רבי' יצחק מאחר שרבים מתירים והעולם נהגו היתר אין בידינו לאסור והמחמיר יבורך.
<h2>דף יב.</h2>
מקרין הרחים לצורך המועד וזופתין החבית שלא יצא היין. ולתקן מנעלים בחול המועד אסור דדוקא לעולי רגלים התירו.
<h2>דף יב:</h2>
הלכה דכל דבר שיש לו הפסד אם לא נעשה עושה כדרכו ואין צריך שינוי, ובלבד שלא יכוון דעתו במועד, דאם כיוונו כולם יאבדו וקונסין אותו. בעי ר' ירמיה כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו, ופשט ליה שאם חרש לפני המועד והארץ מוכנת לזריעה ומת, בנו זורעה, לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן.
<h2>דף יג.</h2>
אין לוקחין בתים ועבדים ואבנים ובהמה אלא לצורך המועד, אם אין לו מה יאכל, וכן לצורך המוכר. ואין מפנין מבית לבית. מוכרי כסות מוכרים בצינעא לצורך המועד. הציידין (והרשתות) [והדשושות] והגרוסות עושין בצינעה לצורך המועד, וכן ציידי עופות ודגים.
<h2>דף יג:</h2>
ואילו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין, והנשאל לחכם והתיר והעולין מטומאה לטהרה ושאר כל אדם אסורים. וקטן מותר לגלחו במועד ואפילו נולד מעיקרא. וכן מכבסין כל אילו במועד ועוד מי שאין לו אלא חלוק אחד, וכן כל כלי פשתן וכן מטפחות ידים ומטפחות ספרים, הנדות והיולדת וכל העולין מטומאה לטהרה.
<h2>דף יח.</h2>
הגהה. וצפרנים, כתב רב אלפס שמותר להסירם בשיניו או בגנוסטרי ויש מתירין אף על ידי סכין, ור' קבל מרבותיו שאסור בסכין. ורבי' משה מאייברא ורבי' יצחק אחיו היו נוטלין בשיניו. הר"ר ברוך חיים ז"ל. ונדה ויולדת הטובלת בחול המועד נהגו להסיר ציפורניה על ידי גויה, ולכבס אנפייזיר בלעז מותר בבגדים הצריכות להם במועד, וכן הצעיפים. ומעברת אשה שער של בית השחי ושל בית הערוה בין ביד בין בכלי ועושה כל צרכי תכשיטיה, כוחלת ופוקסת וטופלת פניה בסיד ושרק מעברת על פניה.
הגהה. אמר רב שמן בר אשי, זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא ושקילנא לטופריה וזרקינהו לבי מדרשא, שמע מינה תלת, ש"מ מותר ליטול ציפורניו במועד, וש"מ מותר בשיני' ואין בהם משום מאוס, וש"מ מותר לזרקן, ואף אי שדי להו אבראי כיון דאישתני אישתני, פ' אלו מגלחין.
<h2>דף יח:</h2>
ואילו כותבין במועד, קדושי נשים גיטין ושוברין, אגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, גזירות ב"ד, אגרות של רשות, ושדרו במתיבתא אגרות של רשות מאי ניהו, ושדר רב צדוק גאון שהוא כתב ששלח ראש גלות לשופט ונותן לו רשות לילך וללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי התורה, ושמו בלשון ארמי פתקא דרשותא דרבנותא. וכותבין כתב הצריך לב"ד, כגון טענות הבעלי דינין ואגרות של שלום, או כל כתב הצריך להוליך במקום שאין שיירות מצויות. אין כותבין חוב במועד. ואם אינו מאמינו או אין לו מה יאכל כותבין.
<h2>דף יט.</h2>
אורי ליה רב לרב חננאל וכן אורי ליה רבא לרב חננאל הלכה כותב אדם תפילין ומוכר כדי פרנסתו. וטווה תכלת לטליתו בין בפלך בין באבן, והלכה דטווה ומוכר לאחרים כדי פרנסתו. מלאכה הצריכה לי"ט מותר ושאינה צריכה לי"ט אסור. ואי אית ביה פסידא, כגון מחצד שערי או מבצר כרמו, ואי לא חציד פסידן, שרי. אבל חיטי לא, ואם אין לו מה יאכל מותר אף בחיטי.
ותפילין ומזוזות שרי למכתב בכדי פרנסתו, והוא דאין לו מה יאכל. הגהה. ר"ת מתיר להניח תפילין בחול המועד, ורב עמרם אוסר. ולכך נהגו להניחם בלא ברכה. וכן היה נוהג הר"ר ברוך חיים ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
חול המועד אעפ"י שהוא אסור בעשיית מלאכה וגם בהספד ותענית, מותר לספוד בו תלמיד חכם בפניו, וכן על אביו ואמו אבל לאחר קבורתו אסור. וכן בר"ח וחנוכה ופורים אסור בהספד. ורבי' שלמה קרע על בתו בחול המועד אעפ"י שאין דין אבילות נוהג בם כלל. ואין מברין במועד, ואף לאחר המועד אין מברין מאחר שבחול מועד נפטר המת, ובחנוכה ופורים ור"ח מברין.
